"אמא חוזרת הביתה" מסמן את לימור פנחסוב וירון כפתורי כשניים מיוצרי התעודה הבולטים כיום בישראל.

יש מידה לא מועטה של אירוניה בשם הפשוט והכמעט קיטשי של סרטם התיעודי של לימור פנחסוב וירון כפתורי. "אמא חוזרת הביתה", המוקרן עתה בקולנוע לב בתל אביב, עוקב אחר סיפורה של מריסה בילוזואיל, שחוזרת למולדתה, בוליוויה, אחרי שהות של 15 שנים בישראל כמהגרת עבודה.

בילוזואיל, שהחזות המאופקת של פניה הנאות נחרתת בזיכרונם של הצופים, באה לישראל ב-1990 בהיותה בת 23. בקוצ'אבאמבה, העיירה שממנה באה, הותירה שני ילדים, בן שלוש ותינוקת בת שנה. במשך השנים שבהן עבדה בישראל כמנקה של בתי קולנוע, חנויות ובתים פרטיים היא שלחה בכל חודש כ-300 דולר למשפחתה, ובתוכה הוריה וחמשת אחיה ואחיותיה. מטרתו של הכסף היתה לא רק לפרנס את המשפחה ולאפשר את חינוכם של שני ילדיה, אלא גם לתרום להגשמת חלומה של בילוזואיל: בניית בית קטן שבו תוכל לגור המשפחה כולה וגידול תירס בחלקת האדמה לצדו.

בפברואר 2005 חזרה בילוזואיל לקוצ'אבאמבה. היא חוזרת אל ילדיה המתבגרים כזרה. הם מקבלים את פניה בקרירות ואפילו בעוינות, המאפיינות את היחס לפטרונים זרים. ואין זו המהמורה היחידה שתאפיין את חייה החדשים-ישנים בעיירה שעזבה.

נדיר לראות סרט תיעודי ישראלי שקשור אמנם למציאות הישראלית, שבה חיתה גיבורת הסרט במשך 15 שנים, אך אינה עוסקת בה ישירות; אך מדוע שיוצרי סרטים תיעודיים ישראלים לא יעסקו גם בבעיות גלובליות כגון זו שבה עוסקים פנחסוב וכפתורי?

אם אפשר לבוא ל"אמא חוזרת הביתה" בטענה מרכזית אחת, הרי היא שישראל מוצגת בו כמעט רק כעוד מדינה במערב שמהגרי עבודה מגיעים אליה במטרה לסייע כלכלית למשפחותיהם שנותרו מאחור, והחוויה מערערת את חייהם באופן שאינו ניתן עוד לתיקון. אף שהסרט מתעד בכמה סצינות קצרות את שגרת חייה היומיים של בילוזואיל כעובדת ניקיון בישראל, אין בו כל התייחסות להוויה הספציפית של מהגרי עבודה במקום הזה ולמשמעות שיש לנוכחותם ולעבודתם בהקשר האידיאולוגי המקומי. כתוצאה מכך, כאשר בילוזואיל, באחת הסצינות בסרט, מביעה את געגועיה לישראל ואת רצונה לחזור הנה, האירוניה המרה שהיתה אמורה לאפיין את השאיפה הזאת מתמוססת. אבל איכויותיו הניכרות של הסרט מכפרות במידה רבה על החסר הזה.

סיפורה של בילוזואיל יכול היה לשמש בסיס למלודרמה סנטימנטלית קורעת לב שעוסקת באמהות, הקרבה וכפיות טובה (ויש בקולנוע הלטיני במיוחד מסורת ארוכה של מלודרמות פיקטיוויות שעוסקות בנושאים האלה). העובדה שהסרט מצליח להימנע ממלודרמטיות וסנטימנטליות אינה נובעת אך ורק מאופיו של הסיפור עצמו, שמתנגד למניפולציות רגשיות מהסוג הזה, אלא מסגנון הבימוי המאופק והיבש.

הצלחתם של סרטים תיעודיים נמדדת לא פעם ביכולת של יוצריהם להיות בו בזמן נוכחים במציאות המתוארת בסרט ונעדרים ממנה; להתקרב אל אותה מציאות והדמויות שמאכלסות אותה - ולתפוס מרחק נכון מהן. פנחסוב וכפתורי עושים זאת במיומנות רבה כל כך, שאנו מתפעלים ממידת הקירבה האינטימית שהם משיגים במשך הסרט, ולרגעים גם כמעט שוכחים את נוכחותם של יוצרי הסרט במציאות שהם מתעדים.

סרטם מתאר את שיבתה של בילוזואיל למולדתה, את האכזבות שהיא נוחלת ואת הסכסוכים שפורצים בינה לבין משפחתה, הנוגעים בשימוש שעשו הוריה בכסף שהיא שלחה להם במשך השנים. הוא גם עוסק ביחסיה עם אלפרדו, אף הוא מהגר עבודה, שפגשה בישראל שמונה שנים קודם לכן.

שני היוצרים חוזרים לקוצ'אבאמבה שנה לאחר מכן, כדי לבדוק מה השתנה בחייה של בילוזואיל. כמו ממלודרמטיות וסנטימנטליות, נמנע סרטם מדידקטיות; אך אין זה אומר שאמירותיו אינן נוקבות. דווקא באיפוק ובעידון המאפיינים אותו טמונה חריפותו הגדולה.

"אמא חוזרת הביתה" מסמן את היותם של פנחסוב, שחתומה על הבימוי, וכפתורי, שחתום על ההפקה, שניים מהיוצרים התיעודיים הבולטים ביותר העובדים כאן כיום. יכולתם ניכרה כבר בסרטם הראשון, "מכיוון היער", והיא זוכה לאישור שוב בסרטם הנוכחי. יש ביצירתם המשותפת מידה של רצינות, קפדנות ובעיקר יושרה ואפילו צניעות, המקנים לה נפח דרמטי ורגשי, שמעורר אהדה והערכה. בין אמפתיה לריחוק אירוני.