ב-1990 עזבה מריסה בת ה-22 את בנה בן השלוש וילדתה הפעוטה בבית הוריה בבוליביה ויצאה לחפש פרנסה מעבר לים. 15 שנים מפרכות עברו עליה בעבודות שחורות בישראל, בעוד את הכסף היקר שהיא מרוויחה היא שולחת להוריה מבוליביה כדי שידאגו לעתיד ילדיה. מהילדים עצמם, היא שומעת לעיתים רחוקות בשיחות טלפון קצובות ומעטות.
בפברואר 2005 חזרה לבוליביה, כדי לנסות ולהתאחד מחדש עם ילדיה ומשפחתה, מקווה לכפר על השנים הארוכות מחוץ לבית ולשוב להיות אמא אמיתית. החזרה לבוליביה מתגלה כאמוציונאלית וכואבת כאחת. ילדיה שגדלו בינתיים להיות נערים בני 16 ו- 18 מקבלים את פני אמם באדישות מאופקת שלא לומר בעוינות. שניהם מתעקשים להמשיך ולקרוא לה דודה ולא אמא, ומתחמקים מלבלות זמן בחברתה. בית, שהיה אמור להיבנות עבורה, בכסף ששלחה מדי חודש מישראל, מתגלה כשלד בטון, לא גמור ולא ראוי למגורים.
עם דמעות בעיניים מבינה מריסה שהולכה שולל על ידי משפחתה, ושהכסף ששלחה עבור ביתה העתידי, בוזבז ונעלם.
סיפור חייה של מריסה מביא את הדילמה בה ניצבים העובדים הזרים, ומשקף נושאים אוניברסלים קשים ובוערים של עוני, זרות וניכור תרבותי בשוק העבודה הגלובלי. ומעל לכל הסיפור מראה עד היכן מוכנה ללכת, אישה אמיצה אחת, למען הצלת משפחה - לעיתים מאבדת ומצילה אותם באותו מעשה עצמו.
הופק בשיתוף ITVS במסגרת המיזם הבין לאומי IMDF
ובתמיכת הקרן החדשה לקולנוע ולטלוויזיה
והרשות השניה. |
דף הבית 
קצת עלינו 
צרו קשר 
